הברוש של המדינה

“ברוש המדינה" ניטע בקיבוץ דגניה א' בט"ו בשבט תש"ח (ינואר 1948) לנוכח הוראה מיוחדת שניתנה מקק"ל לנטיעת "עץ המדינה" בקיבוץ הראשון. העץ ניטע כזכר לברוש שנטע הרצל 50 שנה קודם לכן, בעת ביקורו בארץ ישראל בנובמבר 1898. העץ ניטע חודשיים אחרי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל וארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה. מדובר בימים בהם השתוללה בארץ מלחמת העצמאות, שבחודש מאי הגיעה עד שערה של דגניה א'.

חברי הקיבוץ הקצו לעץ חלקה מול מוצא הירדן מכנרת. חברי הקיבוץ הראשון שהוקם בארץ ייחסו לטקס הנטיעה חשיבות רבה וראו בהשתרשותו באדמה סמל לאחיזתם בקרקע. בתחילת הטקס הם שרו "התקווה", ולאחר מכן בירך החבר יעקב פלמוני דברים שנכתבו על מגילה שהוטמנה בין שורשי העץ:

"בימי עבירה וזדון, בהקדיר עלינו משנאינו את שחר חרותנו, בעמוד בנינו בגבורה ובכבוד מול אויבים, הקמים עלינו סביב להצמית את אחרית תוחלת גאולתנו - היום הזה אנו נוטעים על אדמתנו, אדמת הלאום על גדות הירדן והכנרת, את הברוש הזה, אשר יכונה עץ המדינה. והיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו ובין ארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן, כי קום תקום עתה המדינה העברית, אשר אך צדק וחסד ישרו בה תמיד, וקיבצה לתוכה את שארית עמנו, והשיבה לו את כל כוחו והדרו, והייתה למשגב-עז לגאון ישראל ותפארתו עדי-עד. אמן".

הברוש הפך להיות עץ ענק ורב רושם. לאורך השנים הוא סימל את ההשתרשות בקרקע. מדי שנה, במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, מקריאים את תוכן המגילה שטמונה בין שורשי הברוש, ומעבירים את "נס הקוממיות" לנערים. כמו בשיר "ברוש", גם ברוש המדינה עמד במשך 70 שנה בחמסין, בקרה ואל מול פני הסערה. אבל זמן קצר אחרי יום העצמאות בשנת תשע"ח (2018) קרס העץ בסערה.

חודש לאחר שקרס, נטעה קק"ל במקומו ברוש מצוי צעיר והמגילה ההיסטורית הוטמנה שוב בין שורשיו, אולם לצד הנטיעה החדשה היה רצון ליצור המשכיות לברוש ההיסטורי והסמלי. צוותים מקק"ל והפקולטה לחקלאות ברחובות הסירו מהעץ המתייבש ייחורים (חלקי ענפים). הייחורים הושרשו במתקני ההשרשה ומהם נוצרו 30 שתילים שהם העתק מושלם של 'ברוש המדינה' המקורי. אותם 30 שתילים ראשונים נטעו בדגניה א' אולם הסיפור המיוחד הוליד רעיון מיוחד – להביא את צאצאי "הברוש של המדינה" לכל גן וחורשת זיכרון לחללי מערכות ישראל.